הצואה הראשונה של היילוד נקראת בשפה המקצועית "מקוניום". צבעה ירוק כהה, היא מורכבת בעיקר ממים, אך מכילה גם מלחי מרה, תאי רירית מעי שנשרו ורכיבים נוספים שהופרשו מגוף העובר למי השפיר ונבלעו על ידו.
במצב תקין, הצואה הראשונה מופרשת רק יומיים לאחר הלידה, אך במקרים מסוימים הפרשת המקוניום מתרחשת לפני הלידה. כך לדוגמה לא אחת העובר מפריש צואה כתגובה למצב של מצוקה עוברית בעקבות מחסור באספקת החמצן. במקרים האלו ישנה אפשרות שהעובר ישאף את המקוניום לריאות. שאיפת הצואה הראשונה לריאות גורמת לחסימת דרכי האוויר של העובר ומובילה לקשיי נשימה לאחר הלידה.
המצב הרפואי שבו בעקבות שאיפה של מים מקוניאליים (מי שפיר המכילים מקוניום) היילוד סובל ממצוקה נשימתית, נקרא "תסמונת שאיפת מקוניום". מים מקוניאליים מופיעים סך הכול בכ-15-10 אחוזים מלידות החי ואילו תסמונת שאיפת המקוניום מתפתחת בכ-6-2 אחוזים מהמקרים האלו.
התסמינים של תסמונת שאיפת מקוניום
כפי שציינו, יילוד שיצא לאוויר העולם לאחר ששאף מים מקוניאליים, יפתח מצוקה נשימתית. סיבוך זה בא לידי ביטוי בשימוש בכנפי אף, שרירי הבטן ושרירים בין צלעיים כדי לנשום, חזה חביתי כתוצאה מכליאה של אוויר בריאות ונשימה מהירה מאוד. בנוסף, לא אחת ניתן להבחין בכיחלון בריריות וסביב הפה, המהווה עדות למחסור בדם מחומצן ברקמות. כמו כן בשל הימצאות המקוניום בהם, מי השפיר יהיו לרוב בעלי גוון צהוב-ירוק.
את שאריות המקוניום ניתן יהיה לראות גם על ציפורני ועור היילוד וכן על חבל הטבור. בחלק מהמקרים היילוד יהיה ללא נשימה או בכי, רפה ועם דופק איטי. כל התסמינים הנ"ל נוצרים בעקבות חסימה מכנית של נתיבי האוויר של העובר ומחייבים התערבות מידית לסילוק החסימה ופתיחת נתיבי האוויר.
גורמי הסיכון לתסמונת שאיפת מקוניום
שאיפה של מים מקוניאליים שהופרשו כתגובה למחסור בחמצן במהלך הלידה או לפני הלידה, מתרחשת בעיקר כשמדובר בהיריון עודף, כלומר בהיריון הנמשך יותר מ-40 שבועות. גורמי סיכון נוספים כוללים שימוש בסמים ועישון סיגריות במהלך ההיריון, מיעוט מי שפיר, רעלת היריון, יתר לחץ דם באם ואי ספיקה שלייתית.
מה הוא המנגנון הפיזיולוגי העומד מאחורי התסמונת?
בשל הירידה באספקת החמצן התקינה לעובר, מתרחשת הרפיה של סוגר המעי הגס והצואה הראשונה מופרשת למי השפיר. במקרה שבו המצוקה הנשימתית לא נפתרת, תנועות הנשימה עובריות הופכות ליותר עמוקות וישנה סכנה שישאף את המקוניום לקנה הנשימה שלו. השאיפה של הצואה הראשונה מובילה למחסור בחמצן בארבעה מנגנונים שונים להלן:
- חסימה של דרכי האוויר – החסימה המכנית של נתיבי האוויר יוצרת למעשה מעין שסתום חד כיווני, המאפשר לאוויר להיכנס לנאדיות הריאה, אבל לא לצאת מהן. בהמשך העובר צפוי לסבול מתמט של חלקי הריאה באזורים שבהם התרחשה חסימה מלאה. באזורים הנמצאים במצב של חסימה חלקית, צפוי להתפתח מצב של חזה אוויר המאופיין בדליפה של אוויר מהריאה.
- הרס הסורפקטנט – המקוניום מנטרל את הפעילות של הסורפקטנט בתוך הריאה ומעכב את הייצור שלו. בהמשך, הפגיעה בסורפקטנט מובילה לתמט מפושט של הריאה.
- דלקת ריאות כימית – תוך מספר שעות משאיפת המים המקוניאליים, חומצות השומן, מלחי המרה והאנזימים שבמקוניום, מגרים את רקמת הריאות ודרכי האוויר וגורמים לדלקת ריאות מפושטת. כל המנגנונים הנ"ל מובילים להפחתה בנפח הריאתי, אי התאמה בין הפרפוזיה לאוורור ועלייה משמעותית בלחץ בכלי הדם הריאתיים.
- יתר לחץ דם ריאתי – תסמונת מורכבת מאוד המופיעה בעקבות מחסור ממושך בחמצן, התעבות של כלי הדם בריאות ועלייה של התנגודת בהם. כאשר הלחץ בכלי הדם בריאות גבוה מהלחץ הסיסטמי, מתפתח דלף של דם לא מחומצן למחזור הסיסטמי מהמחזור הריאתי דרך הנקב הסגלגל והצינור העורקי.
כיצד מאבחנים שאיפה של מים מקוניאליים?
מים מקוניאליים במהלך הלידה או לפני הלידה, בשילוב עם היעדר האצות או האטות בדופק במוניטור עוברי, מעלים את החשד לשאיפת מקוניום. כמו כן לאחר הלידה התינוק יהיה צהבהב בשל שאריות המקוניום על חבל הטבור, ציפורניו ועורו. לא אחת יופיעו היעדר נשימה או מצוקה נשימתית מיד לאחר הלידה ובצילום חזה ניתן יהיה לראות עדות לתסמונת מצוקה נשימתית או תמונה אופיינית לשאיפת מקוניום. בדיקת אקו לב הכרחית לצורך הערכת תפקוד הלב ולצורך אבחון של יתר לחץ דם ריאתי ובדגימת גזים ניתן יהיה לראות חמצת מטבולית ונשימתית והיפוקסמיה.
כיצד מטפלים בתינוק ששאף מים מקוניאליים?
אם קיימת עדות למים מקוניאליים והתינוק לא בוכה או נושם מיד לאחר הלידה, הצעד הראשון יהיה לצנרר את קנה הנשימה כדי לשאוב את המקוניום. צעד זה נכנס לתמונה גם במקרים שבהם התינוק אינו חיוני והדופק שלו נמוך מ-100 פעימות בדקה. אם התינוק לא סובל ממצוקה נשימתית, לרוב ניתן יהיה להסתפק בשאיבת המקוניום דרך האף והפה. במקרים מסוימים יהיה צורך להנשים את הרך הנולד בלחץ חיובי תוך שמירה על אוורור וחמצון תקינים. הטיפול כולל מתן של תרופות אנטיביוטי אם קיים חשד לזיהום בקטריאלי, מתן סורפקטנט אקזוגני, הרגעה, מעקב וניטור קפדני להתפתחות של יתר לחץ דם ריאתי וחזה אוויר, שמירה על לחץ דם סיסטמי תקין ועוד.
רוב היילודים מצליחים להחלים מהמחלה הריאתית, אך במקרים מסוימים תתפתח מחלה ריאתית כרונית. תינוקות אלה צפויים לסבול במהלך שנת החיים הראשונה מזיהומים חוזרים ונשנים בדרכי הנשימה. פגיעות נוירולוגיות כמו שיתוק מוחין או פיגור שכלי תלויות בעיקר במידת החומרה של הנזק שנגרם למערכת העצבים המרכזית בשל התשניק הסב לידתי. שיעור התמותה בתינוקות שלקו בתסמונת זו עומד על 1.2%.
